פסק-דין בתיק תא"מ 5771-02-11

בפני תביעה לתשלום פיצויים בסך 4,867 ש"ח בטענה לנזקים עקיפים אשר נגרמו עקב הפסקת חשמל.

התובעת הינה חברה פרטית המפעילה מוסך (להלן: "המוסך") ברחוב טברסקי בתל-אביב. הנתבעת הינה חברה ממשלתית העוסקת בייצור ואספקת חשמל.

ביום 24.11.10, בשעה 10:50 לערך, נקרע כבל חשמל בפינת הרחובות יצחק שדה וטברסקי בתל אביב וכתוצאה מכך פסק באחת זרם החשמל המגיע למוסך ולמעשה לאזור בו שוכן המוסך. בעקבות דיווח הגיעו למקום צוותים של הנתבעת לטיפול בתקלה. הפסקת החשמל נמשכה עד לשעות אחר הצהריים וזרם החשמל חודש רק לאחר השעה 16:00.

לטענת התובעת, במהלך הפסקת החשמל הושבתה לחלוטין העבודה במוסך, שכן לא ניתן היה כלל לתפעל את הציוד הנחוץ לפעילותו השוטפת של המוסך (מגבהים, קומפרסורים, מכשירי ריתוך ואף מחשבים, מכשירי טלפון ושערי המוסך). הטיפול ברכבים השוהים במוסך הופסק, רכבים שהגיעו שולחו כלעומת שבאו ובסך הכל היקף העבודה באותו יום היה פחות ממחצית מהיקף יום עבודה רגיל. טוענת לפיכך התובעת, כי הפסקת החשמל נגרמה עקב רשלנותה של הנתבעת ונזקי התובעת נגרמו עקב הפסקת החשמל. התובעת עותרת לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 3,867 ש"ח המבטא את הפדיון הממוצע למחצית יום עבודה, ולפיצוי נוסף של 1,000 ש"ח בגין הפסד עבודה ומוניטין.

לטענת הנתבעת, מקור קריעת הכבל והפסקת החשמל בבדיקות יזומות שביצעו עובדי הנתבעת ואשר כוללות העמסה יזומה של קווי חשמל לשם בדיקתם. הנתבעת הדגישה במהלך הדיון כי פעילות זו כלל לא אמורה הייתה להביא לקריעת כבל החשמל ולא ברור מדוע נקרע הכבל, שכן בתחקיר שנערך על ידי הנתבעת התברר שבעת קריעת הכבל היה זרם החשמל באותו הקטע בשיעור 60% מההעמסה המותרת (נספח א' לכתב ההגנה). בנוסף, טוענת הנתבעת כי לפי דין, חובתה לפצות צרכנים על נזקים שנגרמו עקב הפסקת חשמל חלה רק על נזקים ישירים שנגרמו למכשירים חשמליים. כל הנזקים להם טוענת התובעת מאידך, הינם נזקים עקיפים ואלו אינם בני תביעה כנגד הנתבעת. ביחס לתובעת עצמה, טוענת הנתבעת שכלל לא פעלה להקטנת נזקיה, שלא הציגה כל ראיה לביסוס טענה לרשלנות הנתבעת ואף הנזקים הנטענים מופרזים וחסרי בסיס.

בדיון אשר התקיים ביום 24.5.11 הסכימו הצדדים לוותר על דיון ההוכחות וכי פסק הדין יינתן על יסוד כתבי הטענות והשלמת הטיעון בעל פה.

קביעתה של אחריות בעוולת הרשלנות, לפי סע' 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), מחייבת קיומם של שלושה יסודות: חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרת חובת הזהירות ונזק אשר נגרם עקב הפרת חובת הזהירות. 

מידת חיוניות השירות אשר מספקת הנתבעת ברורה בעליל וכך גם חובתה של הנתבעת, כמונופול בכל הנוגע לאספקת חשמל, לפעול במיומנות ובזהירות להבטחת אספקת חשמל סדירה ורצופה. אין איפה עוררין על חובת האחריות המושגית של הנתבעת כלפי צרכניה.

אף חובת הזהירות הקונקרטית ברורה. הנתבעת מאשרת כי עובר לקריעת הכבל עסקה בבדיקה יזומה של כבלי החשמל באזור וכי בדיקה זו כללה "העמסה יזומה" של הקו. בביצוע בדיקות שכאלו, אך ראוי להטיל על הנתבעת חובת זהירות ולצפות ממנה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי לוודא שהבדיקות הנעשות לא יביאו להפסקות חשמל ופגיעה בצרכנים. בה בעת, ודאי שניתן היה לצפות התרחשות נזקים עקב קריעתו של כבל חשמל והפסקת זרם החשמל לצרכנים באמצע יום עבודה ולמשך שעות ארוכות (ראו: ת.א. (י-ם) 4538/02 ברבר אבי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ-מחוז ירושלים[14.9.04]). למעשה, אף הנתבעת איננה כופרת בחובת הזהירות החלה עליה ומתמקדת בטענת התובעת להפרת חובת הזהירות מצד הנתבעת.

בעניין זה של הפרת חובת הזהירות, טוענת התובעת כי הנתבעת התרשלה שכן לא תחזקה כראוי את כבל החשמל ולא פעלה בסבירות למניעת קריעתו.

בחינת טענה להפרת חובת זהירות משלבת שאלה עקרונית עם שאלה עובדתית. בפן העקרוני של הבדיקה, יש לבחון כיצד משליכים שיקולי מדיניות שיפוטית על רמת הזהירות לה תחויב הנתבעת ואשר אי עמידה בה תיחשב לרשלנות. חובותיה של הנתבעת להספקת חשמל רציפה וסדירה מבטאים "חיוב השתדלות", שהרי אין זה מעשי ואין זה אפשרי לצפות מהנתבעת לפעול במצב של אפס תקלות (ראו: ת.א. (חי) 8674/02 חישולי כרמל בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [6.5.10], בסע' 57 בפסק הדין; וכן ת.א. (י-ם) 4538/02 לעיל, בסעיף 9 בפסק הדין). ברור לפיכך שלא כל מקרה של הפסקת חשמל ייחשב לפרי התנהגות רשלנית של הנתבעת. בנוסף, הנזקים להם טוענת התובעת הינם נזקים עקיפים בלבד והתובעת איננה טוענת לפגיעה במכשירים חשמליים עקב הפסקת החשמל. עובדה זו משליכה במישרין על קביעת רמת הזהירות, אשר נקבעת תוך התחשבות בעלות ההשקעה שניתן היה להשקיע למניעת הנזק וחיפוש "מונע הנזק הזול ביותר" (ראו: תא (ראשל"צ) 2550/03 קדמון אייל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [16.4.09], בסע' 17 בפסק הדין). לכאורה, דווקא התובעת הינה "מונעת הנזק הזולה ביותר" שכן באפשרותה להיערך לאפשרות של הפסקת חשמל, למשל בהצטיידות בגנראטור. לכאורה, אין זה מעשי כלל לצפות שהנתבעת דווקא, תספק לכל צרכניה אמצעי הגנה לאספקת חשמל במקרה של הפסקת חשמל. לו סברה התובעת אחרת, היה עליה להציג ראיות לכך וכאלו - לא הוצגו.

לעצם התביעה לנזקים עקיפים בלבד, טוענת הנתבעת כי יש מקום לדחיית התביעה על הסף באשר הנתבעת פטורה מאחריות לנזקים שכאלו. בכך מסתמכת הנתבעת על "ספר אמות מידה לרמה, לטיב ולאיכות השירות שנותן ספק שירות חיוני" (ס"ח התשנ"ו, עמ' 207; להלן: "אמות המידה") אשר נקבע על יסוד סעיף 33 לחוק משק החשמל, תשנ"ו-1996, ובמסגרתו נקבעו חובותיה של הנתבעת במתן שירותיה לצרכן. לא מצאתי באמות המידה משום פטור גורף כזה לו טוענת הנתבעת. אמות המידה מופנות לנתבעת ולא לצרכן, שלכן אין בהן כדי לשלול זכותו של צרכן לפיצוי גם מקום בו תביעתו איננה נופלת לאחת הקטגוריות המנויות באמות המידה. יחד עם זאת, יש באמות המידה כדי להוות מקור לקביעת רמת הזהירות הנדרשת מהנתבעת. אמות המידה קובעות את חבות הנתבעת בפיצוי על נזק ישיר למכשיר שברשותו (סע' ד.5.1.1 באמות המידה) ואת הפטור מאחריות במקרה של הפסקת חשמל וחיבור בודד (סע' ד.5.1.3 באמות המידה).

הנה איפה, ראיית חובת הנתבעת כחיוב השתדלות בלבד, ראיית התובעת דווקא כמונעת הנזק הזולה ביותר בנסיבות העניין והאינדיקציה הנתונה באמות המידה לפיה לא הוטלה על הנתבעת אחריות קטגורית לפיצוי על נזקים עקיפים ובמקרה של הפסקת חשמל וחיבור בודד, כל אלו מטילים על התובעת עול כבד להוכחת טענתה להפרת חובת הזהירות ורשלנות הנתבעת בנסיבות העניין.

בחינת טענת הרשלנות של התובעת מגלה כי בסך הכל נטענה טענה זו בכוללניות ובלא כל ראיה תומכת. למעט עצם התרחשותה של הפסקת החשמל, אשר לא הוכחשה, לא הוצגה על ידי התובעת כל עדות ישירה של מאן דהו היכול לתמוך בטענה לרשלנות באחזקת קווי המתח. לא הוצגה על ידי התובעת כל חוות דעת של מומחה בתחום החשמל אשר בדק ומצא את הגורמים לקריעת הכבל. כנגד זאת, הוצגה על ידי הנתבעת בדיקה שנעשתה ולפיה עומס הזרם בקטע שנקרע הגיע בעת הקריעה ל- 60% בלבד מהעומס המותר המקסימאלי. על פניו - לא הוכחה טענת הרשלנות.

לטענת התובעת, יש להחיל את הוראות סעיף 41 לפקודה ולהפוך את נטל הראיה, באשר אין היא יודעת את הסיבות להפסקת החשמל, הנזק נגרם כתוצאה מתקלה במערכת בשטח ציבורי ואירוע קריעת הכבל מביא למסקנה של היעדר זהירות סבירה מצד הנתבעת. תנאי לתחולתו של סע' 41 לפקודה הוא שנראה לבית המשפט "שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". אכן, כטענת התובעת, אין זו דרכם של כבלי חשמל ליפול ארצה ומזל שכך, אך אין בעצם קריעתו של כבל בודד כדי להביא למסקנה של היעדר זהירות וראיה כלשהי לעניין זה, ולו ראשונית או לכאורית, לא הציגה התובעת. מאידך, התברר שהכשל לא נגרם בקו מתח במקום שכוח אל אשר מזה עידנים לא נבחן ונבדק. נהפוך הוא, הנתבעת הסבירה כיצד אירעה התקלה דווקא במהלך ביצוע בדיקות לוידוא תקינותו של הקו ואין זה סביר כי הנתבעת הייתה מבצעת בדיקות שכאלו בידיעה שיביאו לניתוק כבל מרכזי באור יום. בנסיבות אלו, אינני מוצא שנסיבות העניין מתיישבות דווקא עם המסקנה לחוסר זהירות של הנתבעת וכך לא נתקיימו יסודות סע' 41 לפקודה.

נוכח מסקנתי כי לא הוכחה רשלנות הנתבעת, ממילא שמתייתר הצורך לדון ביתר טענות הנתבעת לאי הקטנת הנזק ולאי הוכחת הנזקים. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

אשר על כן אני דוחה את התביעה. נוכח ההסכמה למתן ההכרעה בלא צורך בישיבת הוכחות והחיסכון הניכר בהוצאות שני הצדדים, תישא התובעת בהוצאות הנתבעת בסך של 500 ש"ח.

ניתן היום, ג' סיון תשע"א, 05 יוני 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: